יצאתי החוצה, יש כאן חורשת אקליפטוסים;
נתתי לרגליים לשאת אותי לאן שירצו, זה לא שיש לי יעד מוגדר מראש.
אני אוהב לראות את האור שמשתנה בין הצמרות.
אוהב לראות את הכתמים המנומרים בגזעים של אקליפטוס זקן.
הרוח שמגיעה הישר מהים; לעיתים מגיעה אלי במכה, כמו הולמת, למרות שהיא לא יותר מבריזה קלה; ממלאת אותי וגורמת לי לקחת שאיפה אחת ארוכה..
עמוקה..
מביאה אותי לתחושת מחנק; כמו זיכרון של תקופה אחרת; של ימים אחרים; של מקום אחר.
אני אוהב לרדת מהשביל – לעבור בין העצים, לשמוע את רחש העלים שנרמסים תחת כל צעד שלי, לשמוע את בעלי החיים שחומקים בינות לשיחי הרותם המדברי שהצליח להתפשט מהדיונות אל היער.
אני אוהב לעמוד..
בשקט בשקט.
ולהקשיב.
לשמוע
עלה אחד
יחיד
בודד
שנופל.
לשמוע אותו בדרכו למטה.
נחבט בענפים
בעלים
מתפצפץ ונוקש
לדעת שרק באקראי אצליח לראות אותו בנפילתו.
ולדעת
שברגע שיסיים את נפילו
כבר לא תהיה לו תכלית.