כשזכרונות דוהים, אני דוהה איתם.
השירים שמלווים אותי הם ראשי הפרקים של מהלך הזמן. לא הזמן שעל הקיר, אלא הזמן האחר.
כל יום מכיל אנשים, מכיל אירועים, מכיל תחושות. מזה אני ניזון ומזה אני מורעל. הטוב והרע מוגשים באותה הצלחת, אי אפשר להפריד.
לא תאכל את הרעל? גם לא תאכל את הטוב, רעב זה כל מה שישאר בך.
אין לי הסבר, אך הימים מתקצרים. השנים מתקצרות. הכל מתקצר, חולף מהר יותר. הזמן הופך את החיים לתקציר על גבו של ספר עב כריכה.
ואז, בנקודה מסויימת, כל יום כזה הופך לזיכרון.
הכל נתון להשוואה. מקרה א` ואירוע ב` לפתע נראים דומים, למרות שאין ביניהם קשר. הקשר היחיד הוא זה שאצלי בראש.
ואז זה מגיע.
בבוקר בהיר אחד אתה מגלה שחלק גדול מהחיים שלך אינו יותר מזיכרון.
התשוקות שלי והתיעוב,
הכאב והאושר,
הנצחונות והמפלות.
כל מי שאני, כל מה שאני, לא יותר מזיכרון..
ואז הזכרונות – למרבה הזוועה – מתחילים לדהות.
העלבון ההוא פתאום הופך ל-`חוויה לא נעימה`,
הדמעות ההן, בערב סתוי אחד הופכות ללא יותר מעובדה היסטורית.
הטוב והרע, הכל עוכל ואוכל.
הכל דוהה, הכל הופך למשהו אחר, משהו שאין לו שם.
ביום אחד, אני הופך להיות אני, פעם אחרונה ולתמיד.
מכאן ואילך אין המשך, עכשיו אני זקן.
עד שמחר יבוא ויגרום למשב הרוח שהיום חלף מבעד לחלוני, להפוך לזיכרון דהוי. ואז אהיה מישהו אחר. חכם יותר, זקן יותר ואדיש יותר.
ואדהה עוד קצת..