לזקנים מרוקאים יש ביטוי "נעדיא'וו ל'אוק'ט", שמשמעו הוא "להעביר את הזמן".
הוא בדרך כלל מגיע מאנשים שהגיעו לשלב שבו הם תלויים באחרים, זה לגמרי לומר: "אני מחכה לשעתי".
אנחנו מעסיקים את עצמנו שוב ושוב בדברים קטנים שתכליתם היא רק למלא את הזמן, להפיג את השעמום.
אין בהם שום תכלית.
אפילו לא נהנתנות.
יושבים פסיביים מול המסך, מול משחקים שנעלמים בשניה שהחשמל פוסק, מול סדרות וסרטים שלא מותירים אחריהם שום דבר מלבד נושא לשיחה עם אנשים זרים.
אוכלים רק כדי שהבטן לא תשאר ריקה,
שלא – חלילה – נרגיש רעב קל אפילו לשניה אחת, אנחנו פוחדים מהתחושה.
האסקפיזם שלנו מוחלט.
אנחנו חיים בתוך ערפל שנועד להקהות את החושים.
כל דבר שמערער את טמטום החושים הזה, נתפס כאיום. אנחנו נרקומנים שחיים ב"היי" תמידי.
אבל לפעמים, ברגעים של צלילות, מתגנבת מחשבה שהחיים האלו הם כל מה שיש. הזמן הזה, הוא כל הזמן שנקבל.
מה שלא נעשה עכשיו, לא נעשה אחר כך.
שכל ערב שבילית בבהיה במסך ובדפדוף בין ערוצים, בחיפוש אחר משהו לראות.
או בשוטטות באינטרנט, בתקווה שתמצא משהו שיעניין אותך.
שכל דקה כזו, אתה משלם ישירות מהארנק של החיים שלך.
שאולי מחר תמות ושזה כל מה שעשית.
שכל הזמן רק חיפשת איך לא לחשוב, איך לא להרגיש.
ואתה פתאום מבין שאתה כמו אותו זקן, אתה "מעביר את הזמן".
אתה פשוט עומד שם ושורף – במו ידיך – את החיים שלך.
עומד ותולש את הימים מלוח השנה שלך.
מוחק אותם באדישות שיכולה להיות רק אצל מי שלא מבין שהוא לא יקבל הזדמנות אחרת.
אצל אחד לא מבין שעכשיו, ברגע זה, הוא שוב מקבל הזדמנות.