כותב עכשיו על כל הדברים היפים, אלו שראיתי ואלו שרק כתבתי.
באזניות שלי שלמה ארצי אומר לה שהיא אף פעם לא תדע, ויש לזה את הצליל הנכון, את הליטוף הנכון.
כל הדברים היפים, אלו שנוגעים בך, דוחפים אותך. הם לא משנים אותך, אבל גורמים לך לשנות את עצמך.
אתה מחייך לעצמך בשתיקה, אתה מכיר בכך שאתה חלק ממשהו.
אתה מושך בכתפיים, אבל לא בחוסר אונים אלא מתוך השלמה נעימה; התמסרות.
כל הדברים היפים, אלו שקיימים, שמביאים אותך לכלל זכרון מחויך או טוב מזה – זכרון מרגיע ומנחם. המילים האלו שחולפות בראשך, מנסות לעצב את הרגש שלך.
ואתה חושב שאולי מישהו מציץ מעבר לכתפך עכשיו, ואינך יודע שהוא שם, כי עם המוסיקה באזניות והחדר החשוך, לא הבחנת בו מגיע; והוא קורא את מה שאתה כותב, אבל אתה מחייך לעצמך וממשיך לכתוב, כי זה בסדר. אתה כותב על דברים יפים. הוא בטוח יבין.
הוא לא ישפוט אותך.
ואז אתה מודע למחשבות שלך ומפסיק לכתוב.
כך.