ישבנו בגן השעשועים שליד הכביש הראשי, המוביל אל בית החולים.
הילדים צרחו והשתוללו, רצים ממתקן למתקן; קולות של שמחה.
קבוצת אמהות עמדו ליד תינוקות בנדנדות, מקפידות לשמור על קצב נדנוד אחיד, על תינוק שקט ועל שיחה ערה.
במרכז הגן הסתובבה קרוסלה, עליה קבוצת נערות צווחניות לבושות קצר בחום הכבד.
על המדרכה שלידינו עברה נערה עטופה מרגל ועד ראש, רק פניה גלויים, בליווי אשה עטוית שחורים ובחור צעיר, פסעו חזרה מבית החולים, אולי ביקרו מישהו.
הבחור פסע והתאים את צעדיו לאשה שצעדה לצידו, מבוגרת ממנו אך לא מספיק בכדי להיות אמו.
הנערה הלכה לידם, קרובה אליהם; החום מכביד עליה בבירור.
הם פסעו לאורך הגדר, עיניהם קדימה.
ואז הנערה הבחינה בהן, בנערות שעל הקרוסלה.
עיניה ננעצו בהן, לא משות לרגע.
לאט לאט נפער פער בינה לבין שני האחרים.
משהו בפניה התעורר, עיניה פעורות, שותות בצימאון משהו שלא הצלחתי לזהות.
צעדיה מאטים יותר ויותר.
שפתיה נפערות מעט,
יד שמאל שלה, הקרובה אל גדר גן-השעשועים, נמשכה מבלי משים אל הגדר.. אצבעה מרפרפת על המתכת החמה, נעטית אבק אך היא בודאי לא הבחינה בכך.
ולפתע הסתובב הבחור וקרא לה, בקול נוזף וחמור סבר.
הבעתה השתנתה באחת, מבטה הוסב בחזרה.
היא רצה אליהם, והם צעדו משם.
היא לא הביטה לאחור.