זו תמיד נקודה במרחב, הידיים שלך אוחזות או נאחזות ואולי סתם מנסות לשמור על שיווי משקל
והעיניים מוגבלות למה שיש שם, לשדה הראייה של אותה נקודה במרחב.
והמרחב הוא אינסופי.
ואנחנו קופצים כך כל הזמן, מנקודה לנקודה.
רואים דברים מכאן, רואים אותם משם ולפעמים בכלל לא רואים אותם.
לרוב אנחנו פשוט עוברים מנקודה לנקודה; ובראש שלנו, אנחנו פשוט "יודעים" היכן נמצאות – בכיוון כללי – נקודות אחרות בהן היינו.
לפעמים אנחנו בנקודה אחת ומביטים ורואים במרחק, נקודה שפעם היינו בה.
אבל זה רק נדמה לנו, המרחב הזה עצום. ואין לנו באמת שום מושג היכן הנקודות האחרות. אנחנו פשוט נאחזים באירוע, תשוקה או אדם, ומשווים בכל פעם את מה שאנחנו רואים, למה שראינו קודם. מנסים ללמוד מזה היכן אנו.
אבל לדברים האלו אין צורה, אין מרחב אמיתי. אנחנו כופים עליהם את הראיי הצרה שלנו ולכן כל התובנות האלו, חסרות בסיס ואין להן שום ערך ממשי.

אבל לפעמים, כמו עכשיו, אני מוצא את עצמי בנקודה במרחב שנמצאת מאד קרוב לנקודה אחרת במרחב, שהייתי בה קודם.
וזה כבר משהו מיוחד. כי אני בעצם מביט באותו הדבר שאני מתמודד איתו, ורואה כמעט את אותו הדבר. ודווקא מתוך ההבדלים הזניחים האלו, קווי המתאר הקטנטנים שלא מתאימים – אני רואה דברים בצורה מפוכחת.
אני רואה את אותם דברים שהסעירו אותי, שהטרידו אותי, שמשכו אותי, שדחו אותי – רק שהפעם התחושות האלו לא חזקות מספיק בכדי לערפל אותי ולהטביע חותם חזק מדי על האמת הפשוטה שנשקפת אלי.