תמיד הגעתי לשם. אף פעם לא בזמן אמת.
הפעם נדמה לי שזה משתנה.
יושב במרפסת, עם סיגריה דמיונית וקפה ממשי.
עם ילדה קטנה על הברכיים; מלטף את שיערה, פורם קשרים קטנים בחשש גדול שהיא תשים לב ותברח. היא נחה ומונחת, ראש מוטל עלי ובאצבעות קטנות היא מתופפת לי על גב היד האחרת, שמחבקת אותה.
אני יכול לראות את מה שיש לי.
אני יכול לראות את מה שאין לי.
אני יכול לראות אותי.
ופתאום אני שואל את עצמי: מה שלומך?
ואני יודע שהתשובה היא לא 'יהיה טוב', כי כבר עכשיו טוב. קשה, אבל טוב.
התשובה היא: 'טוב ומקווה שיהיה יותר טוב'.
כן, זו התשובה.