היא עלתה על מוקש; היא פתאום מבינה את זה.
היא פתאום מבינה, רואים עליה. רואים את זה בעיניים שלה בכל פעם שהיא מביטה בי, מביטה בעצמה.
היא כבר מבינה איך זה עובד, היא יודעת שאם דורכים על מוקש, אסור לזוז.
היא גם יודעת שעכשיו הזמן שאול, שמתישהו היא לא תוכל להשאר ולעמוד שם – ברוח, בשמש.
ברור לה שברגע שהרגל תורם, המוקש יפעל.
אז עכשיו הכל על מי מנוחות.
בינתיים.