בסופו של דבר, כל החתיכות נופלות למקום שלהן.
האבק שוקע, הרוח שוככת ואתה מתחיל לזהות צורות, מתחיל לזהות צלליות, קווי מתאר – רואה את קו האופק.
אתה פשוט עומד שם במרכז, מנסה להתקפל לתנוחה עוברית, מקווה שכמה שפחות פינות חדות יגעו בך.
וזה טבעי.
אבל זה הכי גרוע, כי כשהרוח תפסיק והאתה תפקח את העיניים, אתה תהיה מכווץ וסביבך כל החתיכות שנפלו למקום.
והן לא יתנו לך לזוז, לא בלי חתכים.
אז כשהרוח תבוא – עצום את העיניים, שים את הידיים על הראש – וחכה.
זה כל מה שתעשה, תחכה.
כי זה כל מה שאתה צריך, רק לחכות שהרוח תפסק, שכל החתיכות הקטנות של השמיים שנופלות עליך, יסיימו להתרסק אל הקרקע.