כשהמחשבה נפרמת, מותרת ורפה
כמו אותה הכבשה בסרט מצוייר, שהצמר שלה נתפס בגדר והיא נפרמת
היא נפרמת ונפרמת ונשארת עירומה.
גם למחשבה יש מסמר בקיר, גם היא נתפסת ונפרמת. נמתחת בין מקומות ותובנות, בין רגעים.
ואז, עם האצבעות אתה מתקן בה פגמים שנחשפים עם הפרימה, עם האור.
ובסוף אתה נשאר עם מחשבה מושלמת, מנותחת ומנומקת, מבריקה ומתוקנת
פרושה לתפארת, שום פרט לא נעלם ממך – אתה רואה את כולה.
אלא שעכשיו כבר אי אפשר להחזיר אותה למקום, היא כבר לא מתאימה.
ואתה מביט בה ותוהה לאן נעלמה הגאווה, מדוע עשית את זה, ועל מה בעצם וויתרת ותמורת מה?
ואתה מתרחק משם,
מרגיש קל יותר,
ריק יותר,
עירום.