לרוב, אין מה לתקן. אנחנו מי שאנחנו.
כל המודלים הפסיכולוגיים, חינוכיים, שנועדו להתאים אותנו למה שתקין, מפרקים את השלם ובעצם מרוקנים אותו מהמהות שלו.
תקין, מלשון תקן, הסכמה כלשהי על מה שאחיד, על מה שנכון; 'מוסכמה חברתית' הם מכנים את זה.
אבל, אין כזו הסכמה.
כולנו נכפים לקבל את אותה הסכמה ערטילאית, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת השתתף ביצירתה; ברוב המקרים אנחנו בכלל נשענים על תובנות ששייכות לדורות שקדמו לנו, תובנות שאינן תקפות בשום צורה.
כן, יש מקרי קיצון. אבל גם את מקרי הקיצון לא צריך לפרק ולתקן, רק צריך להגביל ולשלוט במידת ואופן המגע שלהם עם מי שעלול להפגע מכך.
המודל הטיפולי-חינוכי צריך להשתנות.
צריך ללמד אנשים ליצור ממשקים, כלים שיאפשרו להם להשאר הם עצמם אך להשיק לאחרים, באחרים.
אתה לא מקולקל רק כי אתה חושב אחרת, מרגיש אחרת.