החיים הם הנקודה שבין הלידה לבין המוות.
הזמן שלפני הלידה הוא אינסופי. הזמן שאחרי המוות הוא אינסופי.
אורך החיים הוא רק נקודה..
כמה מעט אוכל ללמוד.
כמה מעט אוכל לדעת.
לאינסוף, בין אם בזמן ובין אם במרחב – יש את היכולת ליצור פרדוקס מרעיון היחסיות.
ביחס לדבר שאין לו מידה,
ביחס לדבר שאין לו שיעור,
לא ניתן לעשות השוואה לשום דבר אחר.
ובכל זאת, זהו המדיד המוחלט, המדיד שאין לו מרווח טעיה.
הזמן אינו קיים אלא כמחשבה. כשלא אהיה פה, הזמן, לגבי – יחדול מלהתקיים.
ברגע שבו תודעתי לא תתקיים, המרחב גם הוא – יהפוך ללא קיים, אפילו לא כרעיון.
השנים מתקצרות והקיץ, שלא כמו בשיר של שלמה ארצי, כבר אינו אינסופי.
מה בכל זאת נשאר ?
מה בכל זאת נותן טעם לדברים ?
יש ימים שהתשובה: "הרצונות והתשוקות", מספקת אותי.
יש ימים שלא.
יש ימים שהתשובה: "אהבה וחברים", מספקת אותי.
יש ימים שלא.
יש ימים ששום תשובה אינה מספקת אותי. לשום תשובה אין נפח ורצף (זמן ומרחב) כמו לשאלה.
האם זה משנה מי סובב את מי – השמש אותנו או שאנחנו אותה ?
האם זה משנה שאת הגאות והשפל קובע הירח ?
לכל שאלה שתישאל, אני יודע שיש תשובה. למעט שאלה אחת..
מאחר והחיים אינם אלא נקודה. נקודה שסופה מבטל את קיומה. האם יש משמעות או טעם לכך שאקבל תשובות לשאלות שלי ?
מענין על מה חשב איינשטיין, כשעימת את תורת היחסיות המוחלטת שלו (נשמע סותר, לא?), שבעצם נוצרה בהתייחס להיותו זמן ומרחב. עם תורת הרגש הפרטית שלו כאדם, כנקודה…
אגב – בשפת מורס – קו, נקודה, קו – משמעו האות כ`. (סתם משהו שחשוב לדעת במאה העשרים ואחת)