היו לי ימים יפים, יפים יותר מהימים האלו שכרגע חולפים מבעד לחלון.
החלומות שלי כבר לא גדולים כל כך, בדיוק כמו הזכרונות.
נדמה לי שקוראים לזה פרופורציות.
יש כאלו שטוענים שאלו לא פרופורציות, אלא כניעה, קבלה של המגבלות שלך כתחום שבו אתה אמור לשגשג, לא כמשהו שאתה אמור לפרוץ.
ואני לא לגמרי יודע מה היא האמת.
אם אני אמור לפרוץ אותם, מתי אני אמור לעצור ולשגשג?
ואם אני אמור לשגשג, אז מה עם התובנה שנכנעתי?
כל זה גורם לי לחשוב שמדובר בסה"כ בקבלה של עצמך, הבנה שאין מטרות בחיים, אלא רצונות.
אדם פשוט אמור לבחור מה הוא רוצה בכל רגע נתון, ולשאוף לכך.
אם מה שהוא רוצה נמצא באותו התחום שלו, אין סיבה לפרוץ.
אם לא, הוא יבזבז את חייו בשגשוג..