ביום שישי, בין הסירים והקניות טופפו שתי רגליים קטנות. בסקרנות של ילדה בת חמש הידיים הקטנות חיטטו בשקיות של הסופר, חיפשו הפתעה.
עם הזמן ועם הרבה אהבה – הילדה הזו גדלה – מכיתה א` של התלהבות, לכיתה ו` של שקידה. חוגים לריקוד ולקרב מגע, אבא לקח אותה בכל יום שני ובימי חמישי החזיר אותה.
בגיל ארבע-עשרה הגיע הסומק הראשון כשהוא דיבר איתה בהפסקה, שאל מה היא עושה אחרי הלימודים, ואם תרצה לבוא איתו למסיבה אצל חברים. הסמיקה ונענתה.
במסיבה ההיא היתה גם הנשיקה הראשונה, היא אמנם לא ידעה מה לעשות עם הידיים, אבל עברה את זה בשלום, עם טעם של חיוך.
לתיכון היא הגיעה עם ציונים מעולים; היא יכלה לבחור כל בית ספר שרצתה, כולם רצו אותה. אבל היא בחרה את זה שאליו הלכו החברים הכי טובים שלה, על חברים לא מוותרים.
הפסקות רועשות עם חברים, היא היתה מקובלת בתיכון; חופשות, יורדים לאילת מנסים סיגריה ראשונה, משתעלים ומחליטים שלא להתקרב לזבל הזה יותר. בדיוק כמו שאבא תמיד אמר.
וכך עוברות עוד כמה שנים יפות, בילויים, חבר ראשון – היתה איתו שנה, אהבת נעורים תמימה וקופצנית.
וכמו בשיר של שלמה ארצי: "מבית הספר, לשדה הקרב, משם לאיזה בר מרוחק". לאחר מסיבת סיום מושקעת היא מתגייסת – הולכת על קרבי, נלחמת בשיניים. מסיימת מסלול והולכת למכי"ם; מסיימת בהצטיינות. אבא תמך לאורך כל הדרך.
אחרי השחרור טיול לדרום אמריקה, תרמיל על הגב והרבה הליכה. עוצרת את הנשימה למראה הנופים, ישנה מתחת למפלי מים רועמים.. אבא בבית כל הזמן דאג.
רציתי לכתוב שאחרי זה בא התואר הראשון, הקריירה, החתונה, הילדים..
אבל כל זה לא יקרה.
אתמול – בשבת, היא, בגיל חמש, יחד עם האבא שלה נהרגו בתאונת דרכים.
ולי יש רק שאלה אחת –
האם השופט שהשאיר את רשיון הנהיגה לנהג עם 190 עבירות תנועה, יכול להסביר לבת שלו למה חברתה כבר לא תבוא לגן..

(נכתב באוגוסט 2007 ונמצא ראוי לפרסום מחדש)
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=506391