אתה נע בין פחד לתקווה,
העיניים שלך מופנות קדימה,
אתה לא מצליח למקד אותן,
רגע הן באופק ורגע לאחר מכן ברצפה,
בוחנות היכן אתה תניח את הצעד הבא שלך.
על מה אתה חושב יותר? על הפחד או התקווה? על הפחד.
כי התקווה נחתכת בבת אחת על ידי הפחד, אבל הפחד תמיד מחלחל ומתפוגג לאט מאד גם כשהתקווה מתחילה לעלות מעל לאופק כמו זריחה איטית.

וזה יותר מזה, אתה כבר יודע.
אין כאן שיווי משקל, התקווה לא מאזנת את הפחד. היא יוצרת אותו, מזינה אותו. וככל שאתה מקווה יותר, ככה הסיכון גדול יותר. אבל הפחד – הוא לא יוצר תקווה. הוא לא מזין אותה. הוא מכה אותה, נוגס בה והורג אותה.

ואתה כבר לא באמת מביט לאופק, לא מביט קדימה. אתה זוכר שזה שם, אבל לא באמת מביט לשם.מה אתה זוכר מהיעד שלך? בעיקר את זה שלרגע הרגשת שיש שם משהו שאתה רוצה. אבל מה?
נדמה לך שאתה נע אל היעד שלך, אבל האמת היא שאתה רק צועד, לא ממש יודע לאן ובעיקר עסוק בפחד שלך מהיכן אתה תניח את הרגל בעוד רגע.