החיים שלך הם כל המילים הקטנות שאתה בוחר לא לומר. המחשבות הקטנות האלו שאתה חושב עליהן כשאתה חושב מחשבות גדולות.
אתה שואל מה תשאיר אחריך, אבל אתה מתכוון לשאול מה בעצם יש לך בכלל להשאיר. מה שייך לך.
מה אתה? מי אתה?
אתה מנסה להגדיר את עצמך דרך התקוות שלך, אבל את השיחה אתה מנהל עם הפחדים. ועם השנים אתה לאט לאט מפסיק לחפש דרכים חדשות. ויותר ויותר אתה מחפש דרכים חדשות להתפשר על הדרכים הישנות, לספר לעצמך שזה בסדר ושזה אתה שלא ראית את זה קודם.
והבנה קטנה מחלחלת בך יותר ויותר, כל יום כובשת וצובעת בך משהו חדש, ההבנה שרוב הדברים לא באמת משנים. זה לא שאתה דון קישוט ואלו טחנות רוח.. לא. אתה לא דון קישוט ואין טחנות רוח, אין שם כלום והמלחמות הסיזיפיות שלך קשורות פחות לדברים שאתה רוצה ויותר לדברים שאתה רוצה להאמין בהם.
והטוב והרע מתחדדים מצד אחד אבל אתה מתחיל לקבל את האפור שיש אצל בני אדם ואתה קורא לזה להתבגר.
וכל הזמן המחשבה ההיא מנקרת… ושוב ושוב אתה שואל "מה זה משנה?"
ואם עכשיו כשאני מסיים כמעט להקליד את המחשבות שלי, אם עכשיו פתאום תהיה הפסקת חשמל – זה ירגיז אותי לשתי דקות ואשכח מזה. לא אנסה שוב לכתוב את הדברים, לומר אותם.
ובכל זאת כתבתי.
למה?!