כשהיא רצתה להפרד, היא העלתה טענות ותלונות שונות.
ואני, אני לא הבנתי על מה היא מדברת.
הדברים לא נכונים, אני לא חושב כך ולא מרגיש כך. אז אמרתי לה שוב ושוב, וניסיתי לשכנע.
אמרתי לה: אני לא מי שאת חושבת.
אמרתי לה "את רוצה להתגרש ואני לא אחזיק בך בכח, אבל קחי בחשבון שאת לא מתגרשת מהאדם הזה שאת מתארת" התעקשתי.
אך המילים לא חדרו את השריון שהיא עטתה.
לפני כמה שבועות, מחשבה תועה לפתע הגיחה, מאירה את עצמה.
"היא לא ראתה אותך" חשבתי "אבל גם אתה לא ראית אותה". ולפתע הבנתי, שנתיים של מלחמת השרדות על אהבה שכבר אין לה שם, ולא ראיתי את זה – היא לא האדם שניסיתי להשאר נשוי לו.
לפתע הבנתי שאיפשהו, לאורך הדרך, נותרנו אני שהייתי והיא שהיתה, ולכאן הגיעו שני אנשים שונים.
בפעם האחרונה שראיתי אותה היא עדיין היתה יפה כמו שזכרתי, אבל היתה זרה.
לא נמשכתי אל הריח שלה,
הקול שלה לא הרגיע אותי.
לא הכרתי אותה.