הרגשתי את השינוי, אבל לא הבנתי אותו, לא ידעתי להצביע עליו או לומר מה הוא.

הבוקר, מול שער הברזל שעברנו דרכו עשרות פעמים, עצרתי והחלטתי שזה הזמן ללמד אותו להבחין בפרטים הקטנים שמרכיבים את הפעולות הרגילות שלנו.
לשער הכבד יש סוגר מתכת שנע בקלות, אלא שהלחץ בו השער סגור, מצמיד את הסוגר היטב אל המתכת – מקשה על הנעתו.
הראיתי לו שמשיכה קלה של השער משחררת את הלחץ הזה ומאפשרת הנעה קלה של הסוגר.
הוא משך, הרים את הסוגר, פתח את השער ועברנו דרכו.
כשיצאנו משם, דרך אותו השער – הוא ניגש אליו ודחף אותו מעט לפני שהניף את הסוגר.
חייכתי לעצמי, הבנתי שהוא לא רק זכר את דבריי, אלא הבין אותם. הוא הבין שעכשיו צריך לדחוף ולא – שוב – למשוך.

כשנסענו משם, העליתי את הנושא והשתמשתי בו כדוגמה להבדל שבין לדעת לבין להבין.
ופתאום הבנתי מה השתנה.
הבנתי מה הרגשתי כל הזמן הזה, אבל לא קראתי לו בשם.
אני מלמד אותו,
אני נותן לו את עצמי,
זהו זה, זה הדבר הכי גדול שאעשה אי פעם;
לעולם לא אגשים את עצמי יותר ממה שאגשים כך;
רק עכשיו, כשאני אוהב כל-כך, ואני מרגיש רצון לתת את עצמי, הפכתי להיות אני.
רק עכשיו מצאתי אותי, רק עכשיו הבנתי היכן לחפש.
כל מה שאלמד אותו, חייב להיות האמת שלי. הדבר שאעמוד אחריו.
כל מה שאתן לו, חייב להיות אני, כל כולי.
ועכשיו זה הרגע, זה הזמן. עכשיו אני חייב לענות על השאלה: מי אני?
ובכל תשובה שאני נותן לו, אני עונה לעצמי על השאלה הזו.
אני הופך להיות אני.