בין כוסות קפה למשקאות אלכוהוליים, בין שתיקות של אין מה לומר ובין שתיקות של חוסר רצון לשמוע את הקול של עצמך, מצאתי את עצמי משוחח איתה.
באה מעיר צפונית ש"רע שם" אל העיר הגדולה ש"אני לא אוהבת אותה".
שיחה שלא מובילה לשום מקום, שיחה של המילים בינן לבין עצמן, אנחנו רק הנענו שפתיים, לא באמת היינו שם.
הבוקר כשהתעוררתי, נזכרתי בהן – בה ובשיחה.
בחורה רגילה עם סיפור פשוט, הסיפור של רבות כמוה, עוברות בסך;
והסיפור הזה הוא עולם ומלואו של אהבות שבלמו אותן, אכזבות שהניעו אותן, חלומות שבלבלו אותן.
סיפור על מה שהעיניים שלהן רואות ועל מה שהלב שלהן לעולם יסתיר מהן.
וזה סיפור שמופיע בכל הספרים כולם, בכל הסרטים ובכל השירים שבכל השפות.
והוא מסופר שוב ושוב.
והוא עדיין מחכה שיספרו אותו, כי הוא הסיפור של כולן – אבל הוא גם הסיפור שלה, רק שלה.
ואחרי שהוא יסופר, אתה תרגיש שאמרת את הכל לכמה רגעים – ולפתע הוא שוב ויהיה סיפור שמחכה שיספרו אותו.
והפנים הבהירות שלה,
החיוך המצפה שלה,
השם המיוחד שלה
למחצית השעה בערב קריר אחד של חודש מרץ, היא היתה הסיפור הפשוט שלי.