כל המסכות יורדות
אתה לוקח נשימה עמוקה
נותן לעולם לנוח, עליך.
מנסה רק לנשום, לפחות לדקות הקרובות אתה תסתפק בזה.
העיניים נעצמות בריפיון, לא מעייפות, לא מיובש – רק מהתרה. אתה פשוט מרשה להן להעצם.
לרגע אחד העור שלך נחשף. השריון המתוח הופך לרפוי, משאיר רווח בינו לבין הגוף.
אתה מרגיש את האויר החם
אתה האויר הקר
אתה פותח את הפה, נושם עמוק, מנסה להרגיש את הכל גם מבפנים.
אתה מרשה לעצמך להיות
מקווה ששום דבר לא יקרה באותו רגע.
שיתנו לך דקה של מנוחה.
דקה אחת בלי להיות חזק
לא צריך לעמוד בזה. לא צריך לנצח
העור חשוף.
עד שזה כבר יותר מדי. אתה מרגיש את ההתכווצויות האלו שבנשימה, כמו השתנקות שאחרי בכי.
ואתה יודע שזה הזמן לפקוח עיניים
לקחת נשימות קצרות וחזקות
להחזיר את המסכה ולהצמיד חזרה את השריון.
עד לפעם הבאה.