אנחנו הפעולה, אנחנו הסיבה וגם התוצאה.
אנחנו מי שאנחנו.
אנחנו יוצאים אל הדרך במחשבה שנגיע למקום אחר, אבל בסוף אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, קצת שונים – עטויים יותר מצד אחד וקלופים מצד שני.
לאורך הדרך אנו לוחצים ידיים, מושיטים ידיים, מושכים אותן ברתיעה וגם סתם מטילים אותן לצד הגוף. הן חוזרות מצולקות, מיובלות ומאובקות, כשיש לנו מזל.
אנחנו מי שאנחנו, אנחנו מה שאנחנו.
אנו בונים מגדל של רגשות, מגדל רעוע מכל הבא ליד; והכל תוך כדי תנועה, בדרך מלאת מהמורות. פתאום קפיצה ועכשיו צריך להרכיב הכל מחדש, אבל מה הסדר הנכון? כבר שכחנו.
את רוב הלבנים אנחנו בכלל לא נזהה, לא הקדשנו להן מספיק זמן כשהנחנו אותן היכן שהנחנו, לא שמנו לב, מה הן עושות? למה הן נועדו?
חלק נשברו ובכלל לא ניתן להשתמש בהן יותר.
הכל עכשיו שונה, אבל אנחנו מי שאנחנו כי זה לא משנה.
זה שונה, אבל לא משנה.
אי אפשר להביט ליותר מכיוון אחד, ברגע נתון אחד וגם במוח ובלב יש רשתית שנצרבת מול אור בוהק, רגישה יותר מזו שבעין.
מבט ארוך אל העבר ישתקף היטב במבט שיוסב עתה אל העתיד, יוסיף את הגוון שלו במעטה דק של ערפל, של ספקות או תקוות.
מבט ארוך אל ההווה יהפוך את העבר למפה מלאה בסימני שאלה, בתהיות של 'מה אם?', בחרטות משתנות, פעם כן היה ופעם לא היה.
אבל אנחנו מי שאנחנו.
אנחנו נחזור אל הבסיס, אל תחילת הדרך ונזהה את עצמנו לרגע. נדע שלרגע שוב אנחנו עוברים דרך עצמנו, דרך מי שהיינו, דרך מי שנהיה ושאנחנו תמיד אנחנו.