אבל הוא לא תמיד היה ריק.
למעשה, לאורך קיומו הוא היה מלא זמן רב יותר, משמעותית, מאשר ריק.

כמו כל אדם אחר, סליחה – בקבוק אחר, גם אותו ייצרו ומייד שלחו אל העולם.
כולם אמרו שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה, שכל האפשרויות פתוחות בפניו;
הם אמרו – לדוגמה – שהוא יכול להיות בקבוק משקה אנרגטי של אצן מרתון אולימפי; וגם לבחור בחיים הפשוטים של בקבוק מלא בנפט, שנווד שומר ללילה קר במיוחד.
היו גם את אותם קלי-הדעת שאמרו שהוא בכלל צריך להיות בקבוק מלא חול צבעוני, בחנות מזכרות נידחת.

כן, הם אמרו את הדברים האלו; אבל כולם ידעו את האמת. הם פשוט לא אמרו אותה בקול: הוא יהיה בקבוק מים אחד מתוך אלפים, במדף מרכזי ומואר של חנות כלבו ענקית, בעיר מרכזית עם שם שגורם לנערות פרברים לחשוב שהחיים שלהן לא יתחילו לפני שיעברו לגור בה.
עכשיו הוא על השולחן שלי, מתמלא מחדש כמה פעמים ביום.
ובעוד כמה ימים, כשכבר יהיה לא נוח לנקות אותו לשימוש נוסף – הוא יגיע למתקן המיחזור; וזו תהיה פסגת קיומו; זו תהיה ההצלחה הגדולה שלו.
וגם עכשיו, כשהוא ריק ומעט חבוט, אני מקנא בו – כי בינינו, מי לא היה רוצה לקבל את האפשרות הזו – להתחיל מחדש?