בבוקר,
ברכב,
בדרך לגנים,
כל המילים הבודדות שניתקו מההקשר שלהן אתמול,
ששקעו אל תחתית המחשבה או הצטברו על איזו דופן פנימית,
משתחררות לאטן וממוחזרות.
נאמרות לחלל הרכב.
לפעמים בקול, ללא סיבה שאתה יכול לתת,
ולפעמים בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו, או כי אולי אתה לא רוצה לשמוע.
ואז, לרגע אחד הקולות מהרדיו ומהמנוע גוברים על עצמת המחשבות.
ואתה לפתע, מבלי משים, פותח את החלון לרגע או שניים, נותן לרוח לפזר את ענן המחשבות,
עד הבוקר הבא.